<h1>העיטור אות מ' מכירת קרקעות</h1>
<h2>דף כ.</h2>
וגרסינן התם (עירובין ס"ה.) שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר בשלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט הרי הוא כשוטה. ועתים חלים עתים שוטה (ר"ה כ"ח.) כשהוא חלום הרי הוא כפיקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. וגרסינן בפרק האשה בר שטיא זבין נכסיה אתו בי תרי ואמרי כשהוא חלום זבין ואתו בי תרי אחריני ואמרי כשהוא שוטה זבין ואסיקנא אוקים תרי לבהדי תרי ואוקים נכסי בחזקת בר שטיא והני מילי דאית ליה חזקה דאבהתא אבל לית ליה חזקה דאבהתא אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין. וכתבי רבוותא כל שאין לו מכר אין לו למשכן לא מטלטלי ולא מקרקעי.
<h2>דף מד.</h2>
מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא (ב"מ ק"ח:). ובתשובה אי חיישי להערמה מחרים כל מי שיש לו שטר מכירה ממנו וכובשו. והא דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ד.) פשיטא ראשון במכר ושני במתנה לייפות כוחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא לאו דמצי לאיערומי ולמכתב לה תרי שטרי חד בלשון מכר וחד בלשון מתנה אלא איכא למימר משום יפוי כח עביד ליה לתרי שטרי ולא ביטל שני את הראשון וקנוניא עבד על המצרנים ומיהו אי אגלאי מילתא דזביני הוא הדרא דאם כן בטלת תורת מצרנות לרבינו האי. אבל רבינו שלמה פירש בנערה שנתפתתה כיון דדינא דבר מצרא לא הוי אלא משום ועשית הישר והטוב ומצי לאיערומי כולי האי לקבל מן המוכר שטר מתנה ויצניע שטר מכר כדי ליפות כחו שלא יבא בר מצרן עליו. ואיכא למימר שיכול למכרה לו על מנת שלא תהא לבר מצרן.
<h2>דף צז.</h2>
ובפרק אלמנה נזונית (כתובות צ"ז.) אפסקא הלכתא זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני ודוקא דאמר בעידנא דזבין לזוזי אצטרכנא דמוכחא מילתא אבל לא גלי דעתיה הוו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים כדאיתא בקדושין בההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל וגלי דעתיה ובעידנא דזבין לא אמר. וההוא דזבין נכסיה אדעתא למסק (קידושין נ'.) וגלי אדעתיה בהא וסליק ולא אתדר ליה ומסקנא איכא דאמרי אדעתא למיסק והא סליק ליה. ההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל לבסוף לא סליק אמר רב אשי אי בעי סליק איכא דאמרי אמר רב אשי איבעית סלקת מאי בינייהו איכא בינייהו דאתיליד אונסא באורחא ואי אתיליד ליה אונסא באורחא ולא מצי סליק השתא קימא לן כאיכא דאמרי אי בעית סלקת וכיון דהוה מצי סליק לא הדרי זביניה. נוסחא דרב אלפס ואי בעי לא הוה סליק בתמיהה.
<h2>דף ק:</h2>
(ב"מ ק"ח.) זבן במאה ושויא מאתן חזינן אי לכולי עלמא מוזיל ומזבין יהיב ליה מאה ואי לא יהב ליה מאתן. זבן במאתן ושויא מאה סבור מינה מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהא שליח הוא וקיימא לן כרב נחמן בפרק אלמנה נזונית (כתובות צ"ט:) דהיכא דטעה שליח לא קאמר, ויש לו אונאה. ואמר ליה מר קשישא לרב אשי הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות כלומר אף על גב דשליח בעלמא יש לו אונאה ואפילו בכל שהוא חוזר שליח דהכא כבעל הבית דמי משום דשליח מצי למימר לא עדיפת מנפשאי ואנא אדעתא דידי זבני אי ניחא לך לחיי ואי לא שקילנא ליה אנא ואין להן אונאה. ושמע מינה אפילו בטול מקח אין להן. ומסתברא ביטול מקח נמי אין להן בכדי דמיהן אבל יותר מכדי דמיהן דזבין שוה מאה במאתן וחד יש להן כדאמרינן בספר תורה ומרגלית בפרק אונאה ועד כמה עד כדי דמיהן. וגרסינן נמי בפרק אלמנה נזונת רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים ועד כמה עד פלגא תניא נמי הכי רבן שמעון בן גמליאל אומר בית דין שמכרו שוה מאתים במנה או שוה מנה במאתים מכרן קיים. וגרסינן בירושלמי (פי"א דכתובות ה"ו) כמה דתימר בהדיוט בקרקע עד שליש במטלטלין עד שתות דכותה בהקדש בקרקע עד שתות במטלטלין עד שנים עשר. ותנן נמי (ב"ק ז'.) מי שיש לו מאתים זוז מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה וגרסינן התם עד פלגא אורחיה למיזל טפי לאו אורחיה למיזל. והא דגרסינן בירושלמי (פי"א ה"ד) בכתובות מכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה וכו' ומקשי ופריק כשהוקר המקח אליבא דמאן דאמר ביטול מקח יש להן (עי' ב"מ נ"ז.) קא מתרץ ורבי בון פליג עליה ואמרינן הדא מסייעא לריש לקיש דאמר לעולם אין להן אונאה ולא אצטריך לשנויי בשהוקר המקח. ואמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה. כלומר יותר מכדי דמיהן. ופירוש מופלג כמו מופלג בחכמה. והלכך עד כדי דמיהן אין להן אונאה בין למוכר בין ללוקח והרי הוא כפחות משתות למטלטלין ויותר מכן הוא ביטול מקח ולוקח חוזר בכדי שיראה לתגר או לקרובו ומוכר לעולם חוזר. והכי פסק רבינו חננאל משמיה דגאון דרבא דפסק (ב"מ נ':) הלכתא יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה סתם קאמר. ומסתברא כל זמן שלא החזיר האונאה לא נגמר המקח ואם לא החזיר והוקר עד שנעשה ביטול מקח היינו דרב חסדא דאמר (ב"ב פ"ג:) מכר לו שוה חמש בשש והוקר ועמד על שמונה לוקח יכול לחזור בו שהרי לא החזיר אבל מוכר אף על פי שלא נגמר המקח אינו יכול לחזור בו דאמר ליה אילו לא אוניתן וכו'. והלכך איתה לדרבא ואיתה לדרב חסדא וליכא לדחויה סוגיא דשמעתא בהכי ונימא דליתא לא לדרב חסדא ולא למאן דדחי לה.
